(לחלק 1) (לחלק 2) (לחלק 3)
בפרק הקודם הגענו לעיר קורינת’ שבקצה המערבי של התעלה הקורינתית, וכל מי שעקב עד פה כבר יודע שזה מקום תעשייתי ומדכדך. הצוות (המכונה גם אבאמא ויוסי) עזב ונשארנו רק אני ונטע לקרוע את העיר או לפחות לעשות סיבוב ולחפש ריגושים. כצפוי כמעט הכל היה סגור והגשם חזר, לכן החלטנו לחזור לסירה. רצינו להזמין מיכלית תדלוק, אבל היינו קצת עייפים מאירועי היום, ובמקום קפצנו לשכן שעגן לידנו לקפה ומשקה חריף מסתורי. הסירה שלו קטנה ומתוקתקת, דוגמא טובה לכך שגודל הסירה צריך להתאים לצוות ולא כמה שיותר גדול זה יותר טוב. תומאס השכן (שהכרנו באותו הבוקר) הוא סופר גרמני שכותב על איים אבודים ותוך כדי מפליג לבד בסירה שלו. הוא מתמחה בקסטלוריזו, ותוך כדי שתיה החלפנו חוויות וסיפורים מהאי וההפלגה. לאחר מכן חזרנו ללימוסה ואירגנו אותה לקראת היציאה בבוקר. היתה התרגשות מסויימת גם בגלל מזג האוויר וגם בגלל שזאת ההפלגה הראשונה של שנינו לבד מאז הפעם הקודמת שהיינו ביוון. בבוקר קמנו ויצאנו לכוון האי טריזוניה (Trizonia).
 |
| תרנים בולטים בצורה קצת מטרידה |
 |
| נטע מתכוננת למסע לעבר הברז |
הים היה חלק והרוח גבית, כך שההפלגה היתה נוחה. רק עננים רחוקים הזכירו את הסערה של היום הקודם. בשעת צהריים מוקדמת ולא אופיינית לנו הגענו אל האי. טריזוניה הוא אי קטן וחמוד שנמצא קרוב מאוד לחוף ובו מתגוררים כ60 תושבים. יש בו מספר מלונות ומסעדות. המרינה שלו מרווחת אך גם לא גמורה, כלומר יש בורות ברציפים ואין שירותים מסודרים (אין גם דמי עגינה). בעודנו עושים סיבוב דאווין והתרשמות ומחפשים מקום עגינה במרינה המלאה למדי, שמנו לב לתורן שצץ לו ובולט מהמים החוצה. מבט קרוב יותר וסיבוב מהיר של ההגה הראו שמדובר במפרשית די גדולה שטבעה לפני 10 שנים ועדיין נשארה במקום שלה ליד הרציף. נקשרנו בעזרת שכנים וריפדנו היטב את הצד בגלל פיגומי הברזל שבלטו. במרינה יש סירות מכל מני סוגים, על חלקן הבעלים גרים ומעבירים את החורף, וחלקן סירות רפאים שננטשו או נשכחו מה שיצר אווירה קצת מוזרה. קפצנו לנשנש משהו וחיכנו ללירון אחותי שמצטרפת כאן למסע ובאותם רגעים היתה בדרכה אלינו באמצעות שלל אמצעי תחבורה יווניים (כולל זרים נחמדים). בתאום מושלם לירון ירדה מה -boat taxi שהביא אותה מהחוף ישר לארוחה במסעדה היחידה שהיתה פתוחה.
 |
| לירון מגיעה לארוחה |
בהמשך הערב חזרנו לסירה להתארגן ולמלא מיכלי מים מברז חבוי , וגם קפצנו למקלחת במלון על ראש הגבעה.
בבוקר יצאנו לדרך וכזכור מתחילת הפוסט, התעצלנו לתדלק בקורינת’ לכן החלטנו לעשות עצירה קצרה במיסלונגי למלא את המיכל. לירון כמובן גם חולקת את הגנים המשפחתיים שהופכים כל נסיעה על סירה לחוויה “בלתי נשכחת” ולכן ציידנו אותה בכדורים להמשך הדרך. (בלי להפנות אצבעות, אחרי ההפלגה עם שני ההורים אנחנו יודעים מאיזה צד הגיעו הגנים).
 |
| בית צף בכניסה למסלונגי |
ההפלגה היתה נוחה והמשכנו להנות מהרוחות הגביות. במרחק כבר אפשר היה לראות את גשר ריו – אנטיריו (Rio – Antirrio). הגשר חוצה את מפרץ קורינת’ וגם מיצר אפקט וואו. כאשר מתקרבים אליו צריך לעלות מול האחראי בקשר, לספק את מידות הסירה ולקבל הנחיות מתחת לאיזה חלק של הגשר לעבור. אחרי שעוברים תחת הגשר נכנסים למפרץ פטרס. הזרמים דוחפים מערבה לכוון היציאה מהמפרץ. מסולונגי (Missolonghi) נמצאת בין שני נהרות, הכניסה אליה עוברת דרך תעלה ושדות מלח באורך מספר מיילים, מה שדורש עירנות לגבי עומק המים. המרינה עצמה עדיין בבניה ותכננו כאמור רק עצירה קצרה לתדלוק.בגלל המורכבות, הכניסה לקחה יותר זמן ממה שתכננו וכשנכנסנו למשרד, הפקידה אמרה (בצורה לא נחמדה כל כך) שאנחנו צריכים לשלם בכל מקרה על לילה. משום כך החלטנו כבר להישאר , והעברנו את הזמן בסיור ושוטטות בין הסירות הרבות שמאוחסנות ומוספנות במסלונגי. בערב הכנו ארוחה תוך נסיון להתחיל לסיים את כמויות האוכל המרשימות שעדיין היו לנו, כשבראש עדיין זיכרון הבורי שהובטח על ידי יוסי וטרם סופק.
 |
| ועוד אחד |
 |
| עוגנים במיסלונגי |
את מסלונגי עזבנו כהרגלנו באור ראשון,מנווטים את דרכנו החוצה בתעלה (נעזרים באורות נווט לאורכה). היעד להיום הוא לפקס (Lefkada), מרחק של כ60 מייל. לפקס, בקצה הים האיוני, היא התחנה הכמעט אחרונה שלנו, וזהו למעשה יום ההפלגה הארוך האחרון לקראת ההגעה לאחסנה במרינה בפרווזה.
 |
| בדרך ללפקס |
הים האיוני מוגן על ידי איים רבים וההפלגה בו רגועה יחסית. הוא משמש יעד נופש וניתן לראות סירות רבות, מפרשיות, מנועיות וסירות קטנות שטות בו במהלך היום. זו היתה גם הזדמנות לשים לב לחילופי הנוף היווני שעברנו במהלך המסע, מגבעות הטרשים הצחיחות במזרח ועד לאיזורים מיוערים בסגנון מרכז אירופאי שקיבלו את פנינו ככל שהתקדמנו מערבה.
התחזית הראתה סערה המגיעה מדרום, וענני גשם התקדמו במהירות באופק. אחרי ההרפתקה בקורינת’ הכנו ישר את ביגוד הסערה ואמרנו לעננים-bring it. העננים, שיודעים מה טוב להם, שמרו על מרחק בטוח מאיתנו והגענו ללפקס עם ערב, ללא בדל גשם. הים עלה לאט אבל כיוון הגלים היה נוח (מדרום לצפון).
בלפקס המרינה ענקית ויוקרתית מה שבא לידי ביטוי בעיקר במחירי העגינה. בצמוד למרינה ישנו מעגן ציבורי, שהיה מלא לחלוטין בשייטים שמעבירים שם את החורף. לאחר התארגנות יצאנו לעיר, ראשית להחתמת הלוג (אישור ההפלגה ביוון) במשטרה, שנראתה לקוחה מסרט בורקס של שנות השבעים הן באבזור והן ברמת הטכנולוגיה. לאחר מכן, ערב כיף בלפקס בהובלת לירון שמתמחה בנושא וצרור סופלקים.
הסערה שחמקה מאיתנו בים האיוני תכננה להתחזק למחרת במסלול שלנו לפרווזה, ונדרשנו להתייעצות לגבי מחר. לאור אילוצי הזמן (נטע היתה צריכה לחזור למחרת בערב ארצה) וקוצר הדרך עד פרווזה, יעדנו הסופי, החלטנו בכל זאת ללכת על זה ולנסות להתגנב לסערה בלי שתשים לב.
ביציאה מלפקס יש גשר, עליו למדנו לא הרבה לפני כן. הגשר נפתח למעבר סירות בכל שעה עגולה החל משמונה בבוקר למשך מספר דקות בלבד, ועל המעוניינים לעבור להתייצב כעשר דקות לפני ולהמתין להוראות המפעיל על הגשר.
לאור לחץ הזמן והסערה, הגענו לגשר חצי שעה לפני שמונה, עשינו קצת סיבובים וחיכינו להנחיות. כל אותו הזמן ניסינו להבין איך בעצם הגשר ייפתח, ומאיזה צד נעבור. הדקות חלפו והמתח עלה, המפעיל סימן לנו תנועות ידיים אבל סירב לעלות בקשר, ואנחנו שהתקשנו להבין את כוונתו זזנו פעם ימינה פעם שמאלה, עד שהוא עבר לתנועות יותר אוניברסליות.
לפתע, כמעשה רובוטריקים, הגשר כולו התרומם והסתובב על צידו. לאחר שהתעשתנו מההפתעה ניצלנו את הרגע וחמקנו במהירות מעבר לגשר. למפעיל שלום.
מכאן ההפלגה היתה קצרה, כשעה בים הפתוח ובגשם שהחל לרדת.
הגענו ליעדנו, מספנת aktio.
כמה מילים על המספנה: באיזור פרווזה ישנן שלוש מספנות מרכזיות שמשמשות לאחסנה ארוכה של סירות (בדרך כלל לתקופת החורף), ועוד בטרם הנסיעה בדקתי את האפשרויות והמחירים. המספנות מתמלאות ולכן יש צורך בשריון מקום מראש, ובסוף בחרתי באקטיו, שהמחירים בה סבירים וכן ניתן לעבוד בה על הסירה בעצמך (ולא דרך בעל מקצוע של המרינה), מה שהיווה יתרון משמעותי מבחינתי.
למספנה יש רציף קטן להיקשרות, והיה תור לפנינו של סירות על עוגן, אבל בגלל שנטע היתה צריכה לרדת לקראת הנסיעה שלה חזרה לאתונה, קיבלנו אישור להיקשר, מה שהיה נוח יותר ברוח ובגשם.
נפרדנו מנטע, מה שהיה מרגש כי היא נחמדה בסך הכל, והבטחנו לשמור על קשר.
באקטיו מעלים את הסירות מהמים באמצעות טרקטור ועריסה. יש להם גם מנוף אבל הוא משמש להעלאת סירות גדולות יותר. בזמן ההמתנה לירון דאגה לחביתות ובדיוק כשהן היו מוכנות הגיע תורנו לעלות. נכנסו ל”מזלג” ולימוסה, בסיומו של מסע של כמעט אלף מייל, יצאה מהמים.
זה היה רגע מרגש עבורי, שמחה ואנחת רווחה בו זמנית.
לירון ואני העברנו את שלושת הימים הבאים בהכנת הסירה לאחסנה, כיסוי, ריקון, בדיקה, ייבוש, , קיפול מפרשים וחלוקת אוכל לכל השכנים.(פירוט צ’קליסט לקראת אחסנת הסירה בפוסט עתידי)
